פסק-דין בתיק עת"מ 765/04

מבוא

1.       בעתירה הנדונה, שהוגשה ביום 31.5.04, הלין העותר נגד ועדת הערר לפי סעיף 12 לחוק כלי ירייה, התש"ט - 1949 (להלן - ועדת הערר), על כך שעיכבה במשך כשנה וחצי הכרעתה בערר שהגיש עוד ביום  11.9.02 על החלטתו מיום 31.7.02 של הממונה על רישוי ופיקוח כלי ירייה (להלן - פקיד הרישוי) לבטל את רישיונו לנשיאת כלי ירייה.

          החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 19.9.04, באיחור של כשנתיים, ורק למחרת, ביום 20.9.04, הוגש כתב-התשובה, שבו נתבקשה דחיית העתירה לאור החלטת ועדת הערר.

          עם מתן ההחלטה על-ידי ועדת הערר, ערב המועד שנקבע לדיון בעתירה, לא הייתה אקטואלית עוד העתירה המקורית שהלינה על העדר החלטה מצד הוועדה. עם זאת, הוסכם בין הצדדים לקיים במסגרת העתירה דיון לגופה של החלטת ועדת הערר ללא צורך בתיקון כתב-העתירה, וכך נעשה.         

הרקע העובדתי

2.         אסקור להלן את הרקע העובדתי וההליכים שהתנהלו עד היום, כפי שעולה מכתב-העתירה ומכתב-התשובה על נספחיהם.

התקרית מיום 26.2.02 שבעטייה נתפס הנשק

3.         העותר הנו בן חמישים ואחת, נשוי ואב לשמונה. הוא שירת שירות צבאי בצה"ל בסדיר ובמילואים, התגורר בתקופה הרלבנטית לאירועים הנדונים במעלה-עמוס, ומאז - באפרת, ועובד בחברת בנייה  המבצעת פרוייקטים ברחבי יהודה ושומרון. אין לחובתו הרשעות קודמות כלשהן, ואת רישיון הנשק, שהותלה ממנו בחודש יולי 2002, החזיק במשך כעשרים ושלוש שנה משלהי שנות השבעים.

4.         ביום 26.2.02 אירעה תקרית אלימה רבת-משתתפים ביישוב מעלה עמוס, על-רקע סכסוכים בין שתי קבוצות יריבות של מתיישבי המקום. התקרית החלה בסמוך לשעה 17:00, עת נורה בנו של העותר ברגלו על-ידי שומר של היישוב. בעקבות הירי, נתפתחה ביישוב תקרית אלימה, שבסיומה טענה כל קבוצה כי הותקפה על-ידי יריבתה. המשטרה שהוזעקה למקום, עצרה את העותר, את מי שירה בבנו ואדם נוסף. העותר נעצר בחשד כי בתגובה לפציעת בנו, תקף, יחד עם אחרים, מספר אנשים מקרב הקבוצה היריבה והסב נזק לרכוש. כל השלושה שוחחררו בערובה למחרת היום על-פי החלטת בית-משפט השלום ( כב' סגן הנשיא י' שמעוני) בתיק  מעצרים  7775/02. בעת חקירתו במשטרה הכחיש העותר את המיוחס לו, התלונן כנגד הקבוצה היריבה וטען כי נזעק למקום לחלץ את בנו שנורה ברגלו.

5.         במהלך החקירה (שהתנהלה על-ידי תחנת חברון בתיק פ"א 693/02), נגבו הודעות מעדים רבים מקרב שתי הקבוצות היריבות. רק אחד מבני הקבוצה היריבה לקבוצתו של העותר טען במהלך החקירה המשטרתית כי הנאשם איים עליו באקדח, אך עדות זו לא זכתה לתימוכין כלשהם בעדויותיהם של הנחקרים הרבים. זאת ועוד: הן בחקירתו במשטרה והן בדיון בעניין שחרורו בערובה לא הואשם העותר כלל באיום בנשק על אותו אדם, אלא אך בתקיפה ובגרימת נזק. משנודע לב"כ העותר, כי אחד מהעדים מתלונן על איום בנשק מצד העותר, דאג להמציא עוד בחודש מארס 2002 תצהיר של העותר וארבעה תצהירים של עדי ראייה, שבהם נטען כי העותר נזעק לזירה לאחר שנודע לו שבנו נורה ברגלו, כי הגיע למקום ללא נשקו האישי וכי ממילא לא איים על איש באקדחו (נספחים ג/1 - ג/5 לכתב-העתירה). 

החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 29.7.02 להחזיר לעותר את אקדחו

6.         בקשה שהגיש העותר לבית-משפט השלום בירושלים להחזרת אקדחו, שנתפס במהלך החקירה על-ידי חוקרי תחנת חברון, נדחתה; ועל-כן הגיש הלה בחודש יוני 2002 ערר לבית-המשפט המחוזי בירושלים להחזרת הנשק.

7.         הדיון בערר, בעניין החזרת הנשק, התקיים בבית-המשפט המחוזי לפני כב' השופט דרורי בתיק ב"ש 1482/02, בארבעה דיונים (23.6.02, 3.7.02, 11.7.02 ו- 29.7.02) שבמהלכם נעשו על-ידי בית-המשפט ובאי-כוח הצדדים ניסיונות להגיע להסדר, לפיו יוחזר לעותר אקדחו, תוך הטלת מגבלות על נשיאתו באזור מעלה-עמוס. בערר טען העותר, בין-השאר, כי הוא ובני קבוצתו היו קרבן להתנכלות מצד קבוצה של מתיישבים מזרם חרדי אשר ירו בבנו, הפלילו אותו ואת חבריו בעדויות כוזבות באשמת-שוא של תקיפה וגרימת נזק לרכוש, והוציאו עליהם "דין רודף" דבר שאילצם להעתיק את מגוריהם ליישוב אחר - לאפרת (ראו: ב"ש 1482/02 וכן סעיפים 6 ואילך לכתב-העתירה). העותר צירף לערר תצהירים של מספר עדים שהזימו את טענות בני- ריבו, ואת העדות היחידה שעמדה נגדו בענין איום בנשק, ואף הלין על-כך שהמשטרה מאמצת אך את התלונות נגדו ולא חוקרת כלל את תלונתו הנגדית.

8.       לאחר עיון - הן בתיק החקירה והן בתצהירים שהגיש העותר - החליט כב' השופט דרורי, להחזיר לעותר את הנשק ואת רשיון הנשק שנתפסו על-ידי המשטרה, בתנאים מגבילים, לפיהם יהא עליו להפקיד את הנשק כל אימת שיבקש להכנס לישוב מעלה עמוס (נספח ו' לעתירה). בית-המשפט הבהיר בהחלטתו, כי על-רקע הגרסאות השונות שהובאו בתיק החקירה ובתצהירים, מאזנת החלטתו בצורה הולמת בין הסיכון הנטען בדבר נשיאת נשק על-ידי העותר בעת שהייתו במעלה-עמוס, לבין הצורך שלו בהחזקת האקדח בנסיעותיו ברחבי יהודה ושומרון במסגרת עבודתו ונוכח מגוריו באזור. עוד ציין בית-המשפט בהחלטתו, כי נקודת האיזון האמורה, אף הולמת את שינוי הנסיבות, הואיל והעותר וחלק מחבריו עזבו את היישוב ועברו להתגורר באפרת. בשולי החלטתו הבהיר בית-המשפט, כי ההחלטה מתייחסת אך להחזרת האקדח כחפץ, ולא לפעולות שייעשו, אם יעשו, על-ידי משרד הפנים בעניין רשיון הנשק; והוסיף וקבע, כי " אין מקום לנקוט צעד כלשהו כלפי המבקש מבלי לאפשר לו את זכות הטיעון לפני כל רשות מחליטה או רשות ערעורית במסגרת משרד הפנים".                        

ביטול רשיון הנשק מיום 31.7.02, והעיכוב בטיפול בערר שהוגש למשרד הפנים בנדון:

9.       ביום 31.7.02, יומיים לאחר מתן החלטתו האמורה של כב' השופט דרורי, החליט פקיד הרישוי לבטל את רשיון הנשק של העותר, זאת לאור המלצת המשטרה מיום 28.7.02. המלצת המשטרה הייתה לקונית, כללית וסתמית, ללא פירוט המעשים המיוחסים לעותר (נספח ז'2 לעתירה), ובחלטת פקיד הרישוי כל שצויין היה כי רשיון הנשק מבוטל "לאור המלצת המשטרה" (נספח ז'1 לעתירה).

10.       ביום 11.9.02 הגיש העותר ערר על החלטת פקיד הרישוי לוועדת הערר של משרד הפנים, לפי סעיף 12 לחוק כלי ירייה (נספח א' לעתירה).  בהודעת הערר הפנה העותר את ועדת הערר לנסיבות האירוע, הכחיש את המיוחס לו וטען כי היה קרבן לתקיפה מצד המתלוננים.  מול ההחלטה הלקונית והכללית של פקיד הרישוי לבטל את רשיון הנשק, צירף העותר את החלטתו של כב' השופט דרורי בב"ש 1482/02, אשר התייחסה לנסיבותיו הקונקרטיות של האירוע ואיפשרה לעותר לשאת נשק במיגבלות, אגב מציאת נקודת איזון שתתחשב, בין-השאר, בעובדה שהלה העתיק את מקום מגוריו ממעלה עמוס ונזקק לנשק בנסיעותיו ברחבי יהודה ושומרון.

11.       ביום 8.1.03 הודיע מר יעקב עמית, מנהל האגף לרישוי ופיקוח במשרד הפנים, לב"כ העותר כי הערר הגיע לטיפולו ויזכה לטיפול לאחר שפקיד הרישוי יעביר אליו את כל החומר הרלבנטי (נספח ח' לעתירה). מנהל האגף לא השיב לפניותיו החוזרות ונשנות של ב"כ העותר מיום 14.5.03 ומיום 18.1.04 בעניין אי-הטיפול בערר (נספחים ט'1 ו-ט' 2 לעתירה).  משחלפה תקופה של כשנה וחצי, ללא כל מענה וללא טיפול בערר, נאלץ העותר להגיש עתירה זו ביום 31.5.04.

12.       בין לבין, ביום 25.2.04, הוגש נגד העותר וארבעה אחרים כתב-אישום בת"פ 1744/04 בבית-משפט השלום בירושלים (נספח א' לכתב-התשובה), שבו הואשם העותר בגין האירועים הנדונים בעבירות - תקיפה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, היזק בזדון, חבלה במזיד ואיומים. כתב-האישום הוגש על-ידי ענף התביעות של משטרת מחוז ש"י כשנתיים לאחר האירועים, וכשנה וחצי לאחר מתן החלטתו של כב' השופט דרורי לאפשר לעותר לשאת את נשקו במגבלות שצויינו לעיל. במהלך הדיון בעתירה נתחוור כי המשפט הפלילי טרם נפתח, למרות הגשת כתב-האישום לפני כשנה, וכי ככל הנראה יימשך ההליך המשפטי  חודשים ארוכים נוכח העובדה שמדובר באישום נגד חמישה נאשמים שבו יישמעו עשרות עדים.

העתירה והדיון המאוחר בערר על-ידי ועדת הערר